יום שני, דצמבר 21, 2015

הנחש ואני

מי אני בלי הנחש? מי אהיה? כבר הרבה זמן שואלת אני שאלות אודותיו ולא מקבלת תשובה. אני מפחדת מהנחש, ועם זאת מקבלת אותו לזרועותיי כחלק מהמציאות. זה חלק חזק בשבילי. כולן נותנות לי עצות טובות. אני פוחדת להקשיב להן. אני מאמינה בנחש, בכל מקום, שהוא מסוכן, ערמומי וגם זדוני, שיגיד לי מה לעשות. הוא מבודד אותי ומעקם את המציאות שלי אבל אני בוטחת בו יותר מאשר שאני בוטחת באנשים. זאת האמת.
תמיד הייתי לבד, ילדה מפוחדת לבד, והיום אני מוקפת באנשים. מה, לסמוך עליהם? לא עדיף להתחבא במחילה שלי ולעולם לא לצאת? 

ואיך אסמוך על עצמי? ועל הסוסה? אני מפחדת להאמין באמת. אני פוחדת שמא לא אצא חיה. אך מה, שווה הסיכון על פני ההפסד-מראש. האם להושיט ידי ולצפות לקבל יד מושטת, אליי בחזרה? או שאטבע במצולות הבדידות מראש, כגבר אומלל המתאבד למול המלחמה הבאה?

פוחדת אני ממעמקי בשרי לפגוש עולם חדש נפלא, שבו אנשים אוהבים אותי, שבו אני שייכת. אך אלה הן הבאות ועליי להתמודד עם זה. ולעיתים חוזר הנחש ולוחש, "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן." ואני מייד נזעמת. ורוצה להרוס הכל. אבל אז אני מזכירה לעצמי שמה שהנחש אומר מעוות את המציאות. אלוהים לא אמר לי לא לאכול מכל עץ-הגן. רק מעץ הדעת טוב-ורע. ויש לזה סיבה.

מיכאלנג'לו, "חטא עץ הדעת", הקפלה הסיסטינית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה