יום ראשון, דצמבר 20, 2015

ביחד.


היום באמצע עבודה.
אדל מנגנת את מילותיה הענוגות, הכואבות באזניים שלי. אני שמה לב שבתמונה אני נראית עכורה,
והחיים שלי די משעממים, ואני שוקלת אם לומר את המילים שלי לפני שאני אומרת אותן. ואני שואלת את עצמי מה הטעם של כל האומללות הקיומית הזאת, אבל באותה נשימה אני יודעת שאי אפשר להתחמק מלהרגיש אותה, ושמאחוריה יש את כל העולם. 

בחרתי בבחירות הנכונות. עכשיו כשאת בחיים שלי ואני אעשה הכל בשבילך, עכשיו אני יודעת שאנחנו שוות. אני לא מתכוונת לעזוב אותך אף פעם ואנחנו נשנה את הגורל ביחד. אני נחושה בדעתי לעשות את זה. רק הלב הקהה, הערג מבקש להיפתח בזרועותייך החמימות שאוהבות אותי בתשוקת אינסוף, אותה תשוקה שמפעילה את העולם. נשים יפהפיות שאוהבות באומץ אחת את השניה, ככה אני רוצה לחיות, זה מה שאני רוצה לראות. כמה טבעי, כמה נכון. התשוקה הטבעית הזאת להיות הכי קרובות, הרצון העז הבוער בפנים לאהוב זו את זו. לגעת. כמה נכון, כמה אמיתי. כמה חסר-תנאים. איני מתכוונת לעולם להתפשר על האיכות הזאת בקיום שלי, על התשוקה העזה לדעת הכל, לאהוב הכל, לרצות הכל ולהשיג הכל - ביחד.

ולו היתה לי רק הזדמנות ללחוש לאזנך את מה שלא ידעת מעולם, הייתי לוחשת בעת שנתך, 
שלעולם לא אעזוב אותך. 

"מספריים" 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה