יום רביעי, דצמבר 09, 2015

מפנה מקום

פתאום הבנתי. זה הכה בי. אולי את, יותר נכון, הכית בי. את צריכה מקום.

מקום בחיים שלי.

הבנתי את זה.
את לא סתם איתי, את שלי.

אני אמורה להיות איתך. אני אמורה להיות קודם כל שלך, את אמורה להיות במקום הראשון, לא סתם קיימת, אלא שם בשבילי, ואני בשבילך. בית, ממש בית, ככה שלנו, שבו שתינו יכולות לנוח, ויש לנו על מי להישען, ולא צריך לחיות במעין מערבולת טירוף וסחרחורות, אפשר לנשום, אפשר להירגע. ולא צריך לפעול לבד, אלא להתייעץ איתך, ולא לחיות לבד אלא תמיד איתך, ולא כי את תצילי אותי יום אחד או כי אני אציל אותך, אלא כי אנחנו ביחד בחגיגה מתמשכת. ואולי אני לא אנשום לרגע ואת כן, ואת לא תנשמי לרגע ואני אנשים אותך, וכל כך הרבה דברים יכולים לקרות כי אנחנו ביחד, וביחד זה לא לבד. ואני מוכנה אלייך, אני מוכנה כבר לפנות את כל המקום הזה בשבילך ולהציב גבולות ברורים לכל שאר האנשים בעולם, שהמקום הזה שמור בשבילך, ואני לא אתן אותו לאף אחד אחרת. כי אני בכלל לא רוצה, ולא מוכנה גם לו הייתי רוצה.

כי את האחת המושלמת בשבילי, והחיים שלך מתאימים לשלי, במעין ייתכנות בלתי-תיאמן כזאת, כמו זוג גרביים שיש לו חורים בדיוק באותם מקומות. והשמיים לא מעוננים בלעדייך ולא אלבש את בגדי החורף שלי כל עוד לא יורד גשם, והרי זה ברור כשמש הזורחת בדצמבר של שנתינו, שלא יירד גשם כל עוד את לא איתי. את הPERSON שלי, ואני שלך, ושתינו ביחד במעין מערבולת כזאת מופלאה של טירוף ופחד ויופי פאר, ולא רוצה ללכת לשום מקום אחר. כתבתי מכתבים לכל הנוגעות בשבר שבליבי, מכתב שאומר להן שאת האחת, והמקום הזה כבר שמור לך, ולא להן, ושהן לעולם לא יהיו האחת שלי ואת כן, אלף אלפי הבהרות.

זאת תקופת הפינוי,
פינוי מקום בשביל המערבולת הבלתי-נגמרת שלנו,
שלי ושלך.




2 comments:

  1. טולי, הקטע הזה נגע בי. השארתי אותו פתוח על המסך כדי לשוב ולעיין ואכן עשיתי זאת כמה פעמים מאז. עוד לא יודעת איך אבל הוא נכנס לאט למערכות שלי, כמו מי הטל.

    השבמחק